מעברים נגב-צפוני

עובדים מסביב לשעון

עובדים מסביב לשעון

עו"ד ענבר ברקוביץ אפרים

בשבוע שעבר, ב 15/03/2017 ניתן פסק דין חשוב ביותר בבית הדין הארצי לעבודה בעניין ענבר ברקוביץשעלה לראשונה בשנת 2012 והוא נוגע כמעט לכל שכיר ושכירה במדינת ישראל ובאופן מדוייק יותר, לכל עובד ועובדת המחתימים שעון נוכחות ביומטרי, המזהה את העובדים באמצעות טביעת האצבע הייחודית שלהן/ם.

ברוב מקומות העבודה נקבע שעון נוכחות האוסף את נתוני הכניסה והיציאה של העובדים אל מקום העבודה. במקומות עבודה רבים, בכל המגזרים, הותקן בשנים האחרונות שעון נוכחות ביומטרי.

המעבר לשעון כזה בא את העברת כרטיסי הנוכחות לאדם אחר להחתמה, בזמן שהם/ן עצמם/ן כבר עזבו את מקום העבודה (או שעדיין לא הגיעו אליו) וזאת על מנת לרשום לזכותם/ן יותר שעות עבודה מאשר עבדו בפועל.

לכאורה, מדובר בצעד יעיל וחסכוני. אך בפועל, עניין השעון הביומטרי מעסיק את בתי הדין לעבודה בשנתיים האחרונות, כששלוש שאלות עומדות במרכזו של הדיון: הראשונה והמרכזית היא עצם חוקיות או אי חוקיות השימוש בשעון הביומטרי. השנייה, האם מתקיימת פגיעה בפרטיות העובדים והעובדות המחתימים בשעון הביומטרי. והשלישית, האם מעסיק רשאי שלא לשלם שכר לעובדים ועובדות המסרבים להחתים שעון ביומטרי.

מהי המסגרת החוקית עליה נשענים מקומות העבודה הבוחרים לעשות שימוש בשעון הביומטרי?

חוק שעות העבודה והמנוחה מטיל על המעסיק חובה לנהל פנקס בדבר שעות העבודה. כך גם חוק הגנת השכר, הסכמים קיבוציים שונים ונהלי משרד הפנים. שעון נוכחות המתעד את שעות העבודה עונה על הדרישה לניהול פנקס שעות עבודה. ולכן, טוענים מקומות העבודה, כי בחירת סוג שעון הנוכחות, היא עניין מנהלתי, אדמיניסטרטיבי שאין בו כל בעיה.

על טענות של פגיעה בפרטיות עונים מקומות העבודה כי נתוני טביעות האצבעות אינם מוחזקים בידי צד שלישי כלשהו, אלא על ידיהם בלבד ולכן מדובר באמצעי לגיטימי שאינו פוגע בפרטיות העובדים, ועל כן הוא אינו נוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב - 1992 ואת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981.

עובדי העירייה שיצאו כנגד החתמת השעון הביומטרי במסגרת התיק שהגיע להכרעה בשבוע שעבר, נדון בין השנים 2012-2014 סכסוך עבודה קיבוצי שהתעורר בין עירית קלנסווה לעובדים בה כאשר העיריה דרשה מעובדיה להחתים נוכחות בשעון הביומטרי.

עירית קלנסווה טענה כי הדרישה להחתמת שעון נוכחות באופן כללי היא דרישה חוקית ומרכז השלטון המקומי בישראל ומשרד הפנים תמכו בעמדה זו. לעומת זאת, נציגי ההסתדרות והעובדים טענו כי נטילת טביעות אצבעותיהם של העובדים והעובדות נעשית בכפייה, ומכיוון שכך, מדובר במעשה אלים של השפלה, בזיון וחוסר אמון, אשר בשורה התחתונה הופך את העובדים והעובדות כולם לחשודים.

ההסתדרות טענה כי נטילת טביעות אצבע מן העובדים והכנסתם למאגר אינה מעוגנת בחוק וכי שינוי שיטת דיווח הנוכחות מכרטיס נוכחות רגיל לשיטה הביומטרית הוא שינוי חד צדדי מצד המעסיקה בתנאי ההעסקה ולכן מנוגד לחובה לנהל מו"מ תם לב עם נציגות העובדים לפני ביצוע שינוי כזה בתנאי ההעסקה. חשוב לדעת כי כיום, חוקי המדינה מתירים אך ורק לגופים ציבוריים ספציפיים לקבל טביעות אצבע וגוף והחוק המסדיר את שמירת הנתונים הוא חוק הגנת הפרטיות.  על פי רוב מדובר בגופים ביטחוניים, ועיריות וגופים פרטיים אינם נמנים על גופים אלו.

בפסק הדין שהתקבל בשנת 2014 קיבל בית הדין את עמדת העיריה, ודחה את עמדת ההסתדרות והעובדים: נטילת טביעות אצבעות של אדם, שלא בהסכמתו אכן פוגעת בזכותו לפרטיות ובזכויות המוגנות על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירות,. יחד עם זאת, קבע בית הדין כי מול זכותו של העובד לפרטיות ניצבת זכותו של המעסיק לקניין, המעוגנת אף היא באותו חוק יסוד. מתוך חוק היסוד נוצרת גם זכותו של המעסיק לקבוע את התנאים והכללים על פיהם יתנהל ועל פיהם יתנהלו רישומי הנוכחות במקום העבודה, שהרי נכון להיום אין בחוקי העבודה רשימה סגורה של האפשרויות לניטור נוכחות עובדים. לגבי טביעת האצבע עצמה: בית הדין ציין גם כי לא מדובר בנטילת טביעת אצבע במובן הרגיל ולא ניתן להשתמש בה בחקירה פלילית (וודאי שלא להרשיע בעזרתה), שכן לא ניתן להשוות את הטביעה האלקטרונית השמורה במערכת המותקנת אצל המעסיק לטביעה רגילה שיכולה להימצא בזירת פשע ולכן אינה פוגעת באמת בפרטיות העובדים.

בית הדין הוסיף כי עובדים בודדים בלבד חשים שמדובר בהשפלה, ולראייה טען כי עובדים רבים במשק, בשוק הציבורי והפרטי כאחד, חותמים מדי בוקר וערב באמצעות טביעת אצבע ואינם חשים מושפלים, חשודים או מאויימים. לסיכום, בפברואר 2012, קבע בית הדין האזורי כי העיריה רשאית לדרוש מעובדיה לבצע רישום נוכחות באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.

אבל...הסתדרות הגישה ערעור על פסק דין זה ובו הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה כפיית השימוש במערכת נוכחות ביומטרית אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב של המעסיק ועם חובת ההוגנות המוטלת עליו, נוכח הפגיעה בזכות היסוד לפרטיות הכרוכה בכפיית שימוש שכזה. היועץ המשפטי לממשלה טען כי גם אם יסכימו העובדים במקרים מסויימים לשימוש בשעון הביומטרי עדיין צריך לבדוק אם מדובר בהסכמה מדעת ומרצון חופשי, בהתחשב במערכת היחסים הלא שוויונית בין העובדים למעסיקים. והשבוע, 3 שנים לאחר פסק הדין הראשון, בוטל פסק הדין שהכשיר את השימוש שעשתה העירייה בשעון הנוכחות הביומטרי והעירייה הצטוותה להפסיק את השימוש בו תוך 30 ימים ולמחוק את כל המידע הביומטרי שנאסף מהעובדים.

פסק הדין החדש קובע כי מעסיקים כופים על עובדים ועובדות "להסכים" להחתים שעון ביומטרי, קובעים "עובדות בשטח", ובמציאות שבה עובדים ועובדות חוששים לפרנסתם הפער בין הדין לבין המציאות הולך ומעמיק.

השופט אילן איטח ציין בפסק הדין החשוב הזה כי המצוי אינו בהכרח הרצוי: גם אם זאת עובדה שעובדים רבים במשק אכן מחתימים שעון נוכחות ביומטרי, אין זה אומר כי בהכרח מדובר בעובדה רצוייה או שהם אכן הסכימו לכך מרצון חופשי.

מערכת נוכחות ביומטרית פוגעת מספר פגיעות מתמשכות לזכות לפרטיות: בפעם הראשונה בעצם הנטילה ובאובדן השליטה על המידע הביומטרי. בפעם השניה ובאילו שאחריה, בכל פעם שמחתימים נוכחות. ופגיעה נוספת נובעת מאגירת הטביעה במאגר המאפשרות סכנת דליפה ושימוש לרעה במידע, אם יפול לידיים הלא נכונות. בהתאם לזאת, לנוכח פערי הכוחות במקום העבודה חשוב, שהסכמה תהיה מפורשת, מרצון חופשי ואף רצוי שתינתן בכתב, ושתעוגן בחוזה תוך קביעת מדיניות ברורה, שקיפות ומתן הסברים מפורטים לעובד/ת על משמעויות ההחתמה הביומטרית. בית הדין קבע גם כי גם אילו היתה הדרישה למסור טביעת אצבע חוקית, עדיין לא ניתן שלא לשלם לעובד את שכרו כעונש על סירובו להחתים נוכחות במערכת הביומטרית, בעיקר אם אין מחלוקת שאכן היה בפועל במקום העבודה בהתאם לדיווחים הידניים שהיו מקובלים עד למעבר למערכת הביומטרית.

בית הדין הסכים כי אכן, זכותו של המעביד לאכוף משמעת במקום העבודה, אך זכות זו אינה קשורה בזכות לשכר העובדים והעובדות: אם עובד או עובדת מפרים משמעת (למשל מסרבים להחתים שעון נוכחות) ניתן לנקוט בהליכי משמעת הנהוגים במקום העבודה כולל פיטורים, אך מניעת שכר עבור עבודה שנעשתה אינה עונש לגיטימי, ומדובר בפועל בהלנת שכר.

אז מה זה אומר לגבי מקום העבודה שלי? פסק הדין ניתן כאמור רק לפני כשבוע, אך ברור כי מעתה והלאה לא יוכלו מקומות עבודה להמשיך ולדרוש החתמה ביומטרית בשעון הנוכחות של עובדים ועובדות ללא הסכמתם המפורשת, וסירוב החתמה שכזה לא יוכל להוות סיבה לאי תשלום שכר כענישה על הסירוב. גם אם יש למעסיק זכויות, אין הן יכולות לבוא על חשבון זכויותינו כעובדים וכעובדות, ובראש ובראשונה, זכותנו לשכר עבור עבודה שאנו מבצעים תוך שמירה על פרטיותנו כבני אדם, גם במקום העבודה.

חזרה לכתבות בנושאי דיני עבודה וזכויות עובדים לחץ כאן

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו"ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

נכתב ע"י ענבר ברקוביץ אפרים, הכותבת הינה עו"ד. אין לראות באמור לעיל משום יעוץ משפטי, המלצה או חוות דעת. הכתוב לעיל אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי.

ענבר ברקוביץ אפרים, עו"ד ומרצה
law.ibe.office@gmail.com
פייסבוק: ענבר ברקוביץ אפרים, עורכת דין